יהדות חברה וקהילה

חנוכה – חג החינוך - השורש חנ"ך פירושו: התחלה, ראשוניות והתחדשות; וכמו החניכיים והחך המשתתפים ראשונה בטחינה ובטעימה, כך בחינוך, המחנך - תפקידו להכניס מזון רוחני לנשמת החניך, ותמיד שיהיה בו מן החידוש, מעין ''טעמוּ וראו כי טוב''. המחנך הנבון – ראוי שימדוד את יכולת הקליטה של חניכו: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּו" ; וכפי שאינך נותן לתינוק מזון מעבר ליכולת הקיבולת שלו, שמא תגרום לו לחנק, כך במזון הרוחני - 'חניכת' יתר עלולה לגרום ל'חניקת' החניך ולמאיסת הלימוד. באשר לנס פך (וברבים – פכּים, בדגש!)...

בבלוג זה אנו ממשיכים בתיאור חגיגות שבוע החתונה הנקרא בתימנית "וַעְד אַלְעֵרֵס" ביום הרביעי בשבוע החתונה ישנן חגיגות של שמחה במקביל בבית החתן ובבית הכלה, כשהמאורע המרכזי בחגיגות אלה הוא שחיטה של שור. בחצות היום נערכת סעודת מלכים לכלל המוזמנים, שמומרצים להגיע לסעודה. סעודת מצווה זו מלווה בשירי קודש מהדיוואן של ר' שלום שבזי, ולאחר מספר שירים החתן מכבד את הקרואים במשקה ובבשר צלוי ולאחר מכן שולח החתן באמצעות שליחה מיוחדת מתנות (סבלונות) לכלה, שכוללים מלבושים נאים שונים, כגון: בתי רגלים מקושטים בחוטי...

שימוש מיוחד היה בתימן בצמח בר מקומי כמזור למחלת הצהבת, שם הוא כונה בשם "אצפאר" (צהוב) או "צפר" (צהבת). מסורת ריפוי עתיקה הייתה מסורה במשך כמה דורות בידי בני משפחת מוסא בן חיים בדיחי שגרו בצנעא והם העניקו את שירותיהם חינם לכל דורש כגמילות חסדים. עם עלייתם לארץ ישראל הם מצאוהו בחולות נתניה וגבעת אולגה. בני המשפחה המשיכו במסורת שלהם, אספו את הצמח והמשיכו לספק אותו לפונים אליהם מכל רחבי הארץ ולכל עדות ישראל. לפי ההערכה הם טיפלו בצמח ה"צהבת" בקרב מאות מניקות וילודים, ולרוב דווחה הצלחה ביעילות השיקוי...