Page 4 - עלון האגודה - אלול תשפ״א

לרשות ֻמחמד את מחצית היבול; למעלה מכך, משנמצאו עבדים שיכלו למלא את מקום היהודים, נושלו אלה כליל ממטעיהם
וגורשו ממקומם. בשל הנימוקים הנ"ל, אף לא הורה ֻמחמד לגרש או להשמיד את יהודי תימן, כפי שעשה ביחס לרוב היהודים בצפון ערב. אמנם במקורות המוסלמיים מובא חדית' (מסורת שבעל פה) משם עא ִאשה אשתו האהובה של ֻמחמד, כי סמוך למותו הורה שלא תהיינה שתי דתות בחצי האי ערב, ומשמעות הדברים שעל היהודים לקבל את האסלאם או לצאת מתחומי חצי האי. אך במקורות המוסלמיים נמסר, כי החוזה בין השלטון האסלאמי לבין בני החסות בנג'ראן ֻח ַדּש בשנת 634, בימי הכ'ליף אבו ַבּכּר. לעומת זאת, על פי מסורת מוסלמית אחרת, הכ'ליף שלאחריו, ֻעמר אבן אלכ'טאב (644-634) נסמך על החדית' המובא לכאורה בשם עא ִאשה בעניין החלטתו לגרש בסופו של דבר את היהודים מכ'יבר ואת הנוצרים והיהודים מנג'ראן שבצפון תימן. על פי מקור אחר גורשו כל בני החסות מנג'ראן, ואלו מקור שלישי מוסר, כי בני החסות גורשו על ידי ֻע ַמר מכל חצי האי ערב, לבד מנג'ראן ַימאמה ובחַרין. על כל פנים ברור,שגםאםגורשוהיהודיםוהנוצרים מנג'ראן, הרי יישובם בנווה מדבר זה התחדש לאחד מכן, כפי שמספרת מסורת על חידוש ההסכם בין בני החסות בנג'ראן לבין השלטון האסלאמי בימי הכ'ליפים הראשונים. אף אפשר שאין המדובר בגירוש כולל אלא של קבוצות או קהילות מסוימות, שכן המקורות המוסלמיים מתייחסים תמיד לקיום יהודים בתימן בתקופת ה ֻולאת, כלומר נציבי הכ'ליפים הראשונים במדינה – הכ'ליפים ה ֻא ַמיים בדמשק והכ'ליפים ה ַעבּאסים בבגדאד. נוצרים בתימן נמצאו עוד במאה הי"ג ואלו יישוב יהודי בנג'ראן התקיים עד העלייה לארץ ישראל באלול תש"ט.
נראה שהוראת ֻמחמד שלא לכפות את האסלאם על היהודים (ועל הנוצרים) בתימן נבעה מכך, שבניגוד ליחסי העוינות בינו לבין שבטי היהודים במדינה ובסביבתה לא היה רקע של עוינות ביחסיו עם יהודי תימן, ולמעשה לא היו מעולם במסלול של התנגשות מדינית או דתית אתו. לאור כך, ומשיקול פוליטי טהור, לא רצה ליצור מישור נוסף של מתח מדיני־דתי עם קבוצת אוכלוסין שמעמדה היה חשוב מבחינה כלכלית ומבחינה חברתית, וזמן לא רב לפני כן – גם מבחינה מדינית. המסורת המוסלמית אף מספרת, כי ֻמחמד שלח שליח מיוחד אל היהודים ואל הנוצרים מאנשי ִח ְמ ַיר כדי לאסלמם, אך זאת לא בכפייה. עיקרון זה שאין להטיל את האסלאם בכפייה מתועד בקוראן (סורת הפרה/ אלבקרה (2), פסוק 256): "לא ִא ְכּ ַראהּ פי אלדין" (אין כפייה בדת). אדרבה, ֻמחמד מכיר בשליחות הנבואית של משה ושל ישו ומכיר בזכותם לדבוק כאמונתם: "שלום לכם, כל עור אתם מאמינים באל ובשלוחו, וכי האל לבדו אין שותף לו, שלח את משה בתורתו ואת ישו יצר במאמרו. [...] אללה הוא ריבוננו וריבונכם, ולנו מעשינו ולכם מעשיכם. ואין עוד צורך להחליף טענותבינינו.אללהיַכנסנויחדיו,כיסוף
כולם לשוב אליו". מכל מקום, כדי לבטא באופן ממשי את המעמד הנחות של היהודים ושל הנוצרים ביחס למוסלמים מעתה ואילך, הטיל עליהם את הג'זיה, כלומר מס חסות ששיעורו לא היה גבוה. מדיניות דומה נקט ֻמחמד לכאורה גם ביחס ליישוב היהודי הגדול והחשוב בכ'יבר שבצפון ערב, אך בתנאים גרועים בהרבה, שכן ֻמחמד הכניעם לאחר מצור שנמשך קרוב לחודש ימים ולא התיר להם להמשיך ולעבד את מטעי התמרים הנרחבים שלהם – מלאכה שהיתה מומחיותם – אלא משום שהמוסלמים לא היו בקיאים בה. עם זאת, חויבו להעמיד
4 האגודה לטיפוח חברה ותרבות | אלול תשפ״א