בלוג יהדות חברה וקהילה

א. ל"ב ד' – "הצור תמים פעלו": פעמים מספר מכונה ה' 'צור' (צוריאל, צורישדי), צור הוא סלע, וכמו הצור היציב והחזק והבלתי ניתן לשינוי, כך ה' - צור ישראל - תקיף ונחוש שאינו משתנה, ולכן נקרא הבורא – יוצר – שצר צורת האדם / החומר, מגביל וקובע להם את המוצקות ואת החוזק. ומכאן גם 'מצור' - שסוגר את העיר בחזקה, וכן ה'צואר' - כי הוא צר וקשיח.

הנה לפניכם חידה של הראב"ע: ארבעה עמדו על
הים: צור וציר, צאן וצר; צאן צעק לציר וציר חינן
לצור: צא והצל צאני מיד צר. מי הם הארבעה?

ב. ל"ב ח' – "יצב גבולות עמים כמספר בני ישראל" – כותב הרשב"ם: "הציב (ה') גבולות עמים, בני כנען, שנים עשר כנגד מספר בני יעקב שהיו שנים עשר, שתמצא כנען ואחד עשר בניו – שנים עשר". והכתוב בבר' י' י"ט מוכיח: "ויהי גבול הכנעני מצידון".

ג. ל"ב י' – "יצרֶנו כאישון עינו": רש"י – השחור שבעין, שהמאור יוצא הימנו. הרש"ר הירש רואה בו שרש ישן = שחור וכהה, כמו: אישון לילה=שחור הליל, אישון בת העין=שחור העין. הרד"ק בשם אביו גוזר אותה מהמלה 'איש' – מפני שדמות איש משתקפת בעין (אישון=איש קטן). ופירוש הפס' – ה' שומר עלינו כדרך שאדם חרד על אישון עינו. ידידי, ד"ר עמוס בר-דע העיר לי שנראה לו ש'אישון' נגזר מ'אש', להבה, והיא עברה אל האנגלית בצורת ash- אפר של גחלים.

ד. ל"ב י"ד - "ודם ענבים תשתה חמֶר" - יין בצבע דם, כשהוא תוסס, נקרא 'חֶמר' (ובערבית – אחְמר=אדום וח'מארה=מסבאה), וכרם המניב ענבי יין משובחים נקרא: 'כרם חֶמר' (ישע' כ"ז ב'), וכל התססה והעלאת קצף תבוא בשרש חמ"ר: "מעי חֳמרמרו" (איכה א' כ'), "יהמו יֶחמרו מימיו" (תה' מ"ו ד'). וידוע מה שאנו אומרים, בשפה הארמית בשעת שריפת החמץ: 'כל חמירא וחמיעא'...=כל שאור וחמץ, ומה הקשר בין השאור ליין? שניהם תוססים ומעלים קצף. ובימינו יצרנו משרש 'חמר' את המלה – חמרמורת (hangover) – לציין תופעה גופנית העשויה להתרחש זמן מה אחרי צריכה מרובה של אלכוהול).

ה. ל"ב ט"ו – "וישמן ישרון ויבעט": הראב"ע מביא שני פירושים ל'ישורון': א. שור - להביט, ה' שם עינו על ישראל. ב. ישר - אלה הנוהגים ביושר. "תורה צוה לנו משה...ויהי בישרון מלך" (דב' ל"ג ד'-ה'), ואומרים המפרשים שעם קבלת התורה נתעלה 'יעקב' (שרש 'עוקבה' ועקשות) למעלת 'ישרון'; ועל זה אומר ישעיה: "והיה העקוב למישור" – יעקב יחזור אל היַשרות שבו (וזה מזכיר את 'ישראל' – ישר עם אל, לצד- שׂר / שׂרר עם אל). ואולם בפסוקנו קורא ה' לעמו בשם 'ישורון' כדרך תוכחה ולעג: אתם שהיה ראוי שתנהגו אתי ביושר, כמו ישורון, נהגתם בעוְלה, כמו פרה סוררת שפיטמוה הבעלים, וכאשר שמנה בעטה בהם.

ו. ל"ב כ"ד- "וקֶטב מרירי" - 'קטב' קרוב לפעלים 'קטף'/'קטל', ולכן פירושו יהיה: כריתות ומיתה חטופה ה'קוטפת' את האדם (מרירי=מר המוות). והראב"ע מוסיף: מוות ע"י מכת הדֶבר. ויש המפרשים את:"מקֶטב ישוד צהרים" (תה' צ"א ו') - שֵד המושל בצהריים. וראוי להעיר שהמלה 'קוטב'= קצה הציר של כדור הארץ - מלה זו שאולה מן השפה הערבית (כמו גם: זנית, מרכז, אקלים, מעוקב ועוד)

ז. ל"ב כ"ו – "אמרתי אפאיהם" - רוב המפרשים גוזרים את המלה משרש 'פאה' – אפזר אותם אל פאתי הארץ; הרש"ר הירש רואה במלה את השרש 'פה' = הצד הקיצוני, כמו 'פי החרב', ומפרש – אדחק אותם לקרן זווית.

ל"ב ל"ו – "כי יראה כי אָזלת יד ואפס עצוּר ועזוב": 'אזלת יד' – אזל כוחם של ישראל. הפועל ביסודו הוא 'אזלה' (כמו אכלה), והאות ה' הפכה לאות ת' כאילו היתה בסמיכות, ולכן יש לקרוא אָזלת = AZLAT ולא OZLAT, ודומה לה: צָרפת = TSARFAT, בָּשמת = BASMAT, אסנת = ASNAT. עצוּר - הוא העוצר, המושל שבידו השלטון לעצור בעד העם שלא לעבור על החוק, ומכאן הביטוי 'יורש עצר'. עזוּב - חוץ מההוראה לנטוש ולהרפות פירושה גם לחזק ולעזור, וכן הביטוי המפורסם:'עזוב תעזוב עמו' – תסייע לו. ולסיכום הפסוק - ה' ידין וישפוט את ישראל מיד לוחציהם, 'ויתנחם' – יהפוך את הרעה לטובה, כי הוא רואה שכָלה כוחם של ישראל ואין להם עוצר ומושל שיעזור להם ויחזק אותם.